<h1>או"ז הלכ' נדה סימן של"ח</h1>
<h2>דף יג:</h2>
ואשה שטבלה צריכה ליזהר שלא תכנס למרחץ ביום טבילתה שלא תשפוך על עצמה ג' לוגין מים שאובין ביום טבילתה כדאמר פ"ק דשבת [י"ג, ע"ב] אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני והשותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין ופי' רש"י בו ביום של טבילה. וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין פי' אפי' שלא ביום טבילה. והא ליכא למימר דלא גזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין אלא דוקא בטובל לאכול בתרומה אבל בנדה לבעלה לא גזרו דההוא טעמא דגזרו בתרומה שייך נמי בנדה לבעלה דאמר לקמן מ"ט גזרו בהו רבנן אמר רב ביבי בר אביי אמר רב (אשי) [אסי] בתחלה היו טובלין במי מערות המכונסין שיש בהן ארבעים סאה והיו נותנין עליהן ג' לוגין מים שאובין התחילו ועשאו' קבע וגזרו עליהם טומאה מאי קבע אמר אביי שהיו אומרים אלו ואלו מטהרין [וכו'] א"כ ה"ט שייך נמי בנדה והאיך היו מניחין מלגזור בנדה זו גזירה עצמה ותו אי בנדה לא גזרו א"כ יאמרו כמו שבנדה אינם טמאים הוא הדין לתרומה ותו דק"ו הוא אם לאיסור מיתה חשו דכהן טמא האוכל בתרומה במיתה כדתניא פ' אלו הן הנשרפין [פ"ג, ע"א] לאיסור כרת לא כש"כ, דנדה לבעלה בלא טבילה בכרת היא כההיא (פ"ק) [פ"ב] דשחיטת חולין [ל"א, ע"א] דאתמר נדה שנאנסה וטבלה רב אמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהורה וא"ל רבא לרב נחמן לרב דאמר טהורה לביתה כו' איסור כרת התרת איסור מיתה מבעי' ופרש"י דכרת חמור ממיתה דימיו נכרתין וזרעו נכרת כדכתי' ערירים יהיו ואע"ג דבבועל נדה לא כתיב ערירים מ"מ הוקשו כל עריות בהיקש דר' יונה פרק הבא על יבמתו [נ"ד, ע"ב] הלכך מסתבר דאפי' בנדה גזרו וצריכה ליזהר שלא ליכנס למרחץ ביום טבילתה וגם שלא לשפוך על עצמה ג' לוגין מים שאובין או יותר שלא הוזכרו שלשת לוגין אלא לומר שעל פחות מכאן לא גזרו (או) על שלשת לוגין ויותר מג' לוגין גזרו. וא"ת א"כ לא משכחת לכל נשים דהואיל שפירשנו שגזירה זו גם לענין נדה א"כ שום אשה לא תרחוץ כ"א בימי נדתה דהא גזרו על כל טהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין וכשרוחצת הרי נפלו על ראשה ג' לוגין מים שאובין ואסורה לבעלה הא לאו שאילה דכשגזרו על טהור שנפלו עליו ג' לוגין מים שאובין עשו אותו כטמא שרץ וכטמא נבילה וכן האשה שנפלו עלי' הרי היא כטמא שרץ ומותרת לבעלה שלא עשו אותה בעבור כך אלא טמאה בעלמא ותו דאפילו את"ל שעשאוה כנדה בכך ה"מ דרך נפילה אבל דרך ביאה ודרך רחיצה לא כדפי' ריב"א דלא גזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין דאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה ואי גזרו נמי על הטהור שבא ראשו ורובו במים שאובין לא הי' יכול שום אדם לרחוץ ותדע שלא גזרו כ"א דוקא דרך נפילה אבל דרך נתינה לא שאם תאמר דרך נתינה נמי גזרו א"כ תמה על עצמך האיך תשעת קבין מטהרין בעל קרי את הטהור מטמאין את הטמא מטהרין והא טעות הוא לומר שג' לוגין מטמאין ויותר מג' מטהרין דמסתמא על יותר נמי גזרו. ותשעת קבין לבעל קרי אמר פ' מי שמתו בברכות (בפ"ק) [בפ"ג] [כ"ב, ע"ב] החולה שנתנו עליו תשעת קבין מים וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשת לוגין מים שאובין טהור לעצמו אבל להוציא את הרבים ידי חובתם עד שיבוא בארבעים סאה של מים חיים ר' יהודה אומר ארבעים סאה מ"מ ולמדנו משם שתשעת קבין לבע"ק בנתינה מטהרין ולמדנו משם ששלשת לוגין מים שאובין שנפלו על ראשו ורובו גזרו אף על החולה כדתני שטהור לעצמו ואינו מוציא את אחרים עד שיטהר בארבעים סאה ש"מ שלא לתרומה בלבד גזרו. ומורי רבינו אבי העזרי כתב בתשובה אחת דע כי רבינו שב"ט החמיר וכתב בתוספותיו על מי שנכנס ראשו ורובו במים שאובין אחר טבילתו דלא עלתה לו טבילה ואני כתבתי בחבורי להיתר כמו שכתבת דבעלה חולין הוא כדאיתא פרק השוחט [ל"א, ע"א] מכלל לכתחלה טוב ליזהר עד כאן לשונו. ושוב שלחתי להרב ר' ישעי' מטרני וזה אשר השיב לי ומאי דכתב מר שהורית הלכה למעשה על אשה שטבלה שצריכה ליזהר שלא תכנס למרחץ ביום טבילתה וגם שלא לשפוך על עצמה ג' לוגין מים שאובין ביום טבילתה כדאמר פ"ק דשבת ואלו פוסלין את התרומה כו' ואמרת שכמו שגזרו בתרומה ה"נ שייך למגזר בנדה לבעלה אינו נראה בעיני כלל דדוקא לתרומה גזור רבנן משום מעלת התרומה אבל בחולין [לא גזרו דהא הכי תנן ואלו פוסלין את התרומה דוקא תרומה פוסלין אבל בחולין] אינם מטמאין אם נגעו בחולין וחזרו אותן החולין ונגעו בקדשים טהורין הן ולא אמרי' נטמאו החולין ויחזרו ויטמאו את הקדשי' ואע"ג דאיכא נמי למגזר בחולין שמא יאמרו לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין אפ"ה ל"ג כולי האי אלא בתרומה אבל בחולין לא וטהורין החולין שנגעו בהן אפי' לקדשים וכן ה"נ נדה לבעלה דבעלה חולין הוא ולא גזרו בי' האי גזירה כ"א בתרומ' לחודי' וכמו שבזה חמורה תרומה מחולין ה"ה נמי לענין טבילה כדאמר פ' אין דורשין [י"ט, ע"א] נפק דק ואשכח דתניא טבל ולא הוחזק מותר בחולין ואסור במעשר וכש"כ שאסור בתרומה ומשום הכי אמר בפ' השוחט [שם] נדה שנאנסה וטבלה רב אמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה נמי לא טהורה פי' דקא סבר ר' יוחנן חולין נמי בעי כוונה אמר לי' רבא לרב נחמן לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומ' השתא לאיסור כרת התרת איסור מיתה מבעי' א"ל בעלה הוא וחולין לא בעי כוונה פי' אע"ג דקים לי' לרבא דתרומה בעי כוונה כדתנן פ' אין דורשין אפ"ה סבר למימר מגו דעולה טבילה זו לבעלה דהוה איסור כרת תעלה נמי בתרומה דהוי איסור מיתה ומתני' כגון שלא היתה נדה שטביל' זו אינה מהני כ"א לתרומ' בלבד התם תנן דאינה עולה לתרומ' בלא כוונה אבל אם היתה נדה מגו דמהניא טבילה זו לבעלה דהוה איסור חמור מהניא נמי לתרומ' דהוה איסור קל ואפ"ה אהדר לי' רב נחמן בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה פי' דלאו בתר איסור חמור ואיסור קל אזלינן אלא בתרומ' עבוד רבנן מעלה אבל בחולין לא ואפי' רבא דסבר למדרש ק"ו לא עלה בלבו אלא להקל גם בתרומ' שכמו שעלתה טבילה לבעל' תעלה נמי לתרומ' אבל לאסור שנאמר אם לתרומ' שהי' איסור קל אסרו כש"כ לבעלה שהוא איסור חמור לא עלה על דעתו הלא מה שהחמירו בתרומ' דוקא בתרומ' החמירו ולא בחולין הלכך מה שגזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובין דוקא לגבי תרומ' אבל לחולין לא ומשו"ה תנן בשלהי זבין ואלו פוסלין את התרומ' כו' ודוקא תרומה פוסל הבא ראשו ורובו במים שאובין אבל חולין לא מטמאו וקדשים הנוגעין בהן טהורין וה"ה נדה לבעלה ולא אמרי' ק"ו לאיסור קל גזור לאיסור חמור לא כש"כ שכן הדין נותן גבי תרומה עבוד מעלה וגזור בי' טומאה אבל לגבי חולין לא ואף רבא מודה בזה דדוקא להקל על התרומה עלתה על דעתו לדרוש ק"ו ולא החמיר על החולין כ"ש רב נחמן יש להקל ולא דרש ק"ו אלא סבר בעלה חולין הוא אע"פ שהו' חמור אם הקילו בו לענין טבילה לא הקילו לענין תרומה. ישעי' בי רבנא מל"י ז"ל. ואע"פ שרבותי השיבו לי כך נראה בעיני הלכה למעשה כאשר כתבתי יצחק בר משה המחבר נב"ה.
פ"ב דחולין [שם] אתמר נדה שנאנסה וטבלה אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהורה פי' רבי' יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דאע"ג דקיי"ל פ"ק דביצה [ד', ע"א] דרב ור"י הלכה כר' יוחנן הכא הלכה כרב, חדא דמתני' גל שנתלש אתיא כוותי' ואע"ג דר' יוחנן מוקי לה ביושב ומצפה הנהו שנויי דחיקי נינהו ולא סמכי' עלייהו ועוד מתני' דפירות שנפלו לתוך המים אתיא כרב והוא מתני' במכשירין פ"ב ותניא טבל ולא הוחזק מותר לחולין דהיינו כרב וסתם לן תנא כרב דלא בעינן כוונה לשחיטה ור' יוחנן שינויא קא משני הלכך מסתבר דהלכה כרב וכן פי' ר"ח דהלכה כרב דכיון דתניא סתמ' כוותי' דרב ש"מ הלכתא כוותי' ותו מדרב פפא מפרש אליבא דרב לטעמא דרב נחמן ולטעמייהו דרבנן ש"מ דהלכתא כוותי' דרב. ואחרי שפירשנו דהלכתא כרב מעתה הא דקתני בגל שנתלש וכן ארבעים סאה שנפל על האדם ועל הכלים טהורים אית לן למימר דקתני אדם דומיא דכלים מה כלים דלא מכווני אף אדם דלא מכוין וש"מ דא"צ כוונה בטבילה ואמר לקמן היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חבירתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלי' היא ובתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתה אם יש להם פקחות מתקנות אותן ואוכלות אמר (רבינא) [רב פפא] לר' נתן שנפלה מן הגשר לרבנן שירדה להקר. וכבר פסקנו הלכה כר' נתן בפ"ק דחולין כדאי' בגמ' [י"ב, ע"ב] וכולן ששחטו כו' הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן.
<h2>דף קיא.</h2>
[חסר] מתרמיא לה טבילת מצוה ושריא לה ואתא לאייתינהו ד' אמות ברה"ר [שבת נ"ז, ע"א] הרי לך להדיא דטבילה בזמנה מצוה והלכה כסתם מתניתין. ונמצא בתשובות הגאונים אתתא דראתה נדה ושכיב לה שכיבא בתר הכי ואתרמי לה טבילה בתוך ז' טובלת כדרכה ואינה חוששת. אבל לשמש עם בעלה אסורה עד משלם יומי אבילות וביום שמיני טובלת במים ומותרת לבעלה ולא שמיני דבתר נקיים אלא שמיני דאבילות דלא עדיפי ז' ימי אבילות מיום הכיפורים וט"ב דתניא לגבי יוה"כ וט"ב [ביצה י"ח, ע"ב] כל חייבי טבילות [טובלין] כדרכן בין ביוה"כ בין בט"ב. וכן נמי לענין כיבוס וחילוף דלא עדיף אבל ממועד דתנן [מו"ק י"ג, ע"ב] ואלו מכבסין במועד. וכן פי' רב היי גאון זצ"ל. מיהו י"א דבט"ב אסור לטבול דאמר פ"ב דביצה בירוש' [הלכה ב'] עלה דההיא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביו"כ ר' חנינא סגן הכהנים אומר כדי הוא בית אלקינו שיאבדו עליו הכהנים טבילה פ"א בשנה ופסיק התם כר' חנינא ורוצים לומר דה"ה לנדה שאסור' לטבול בט"ב. וי"א דוקא כהנים אסורים לטבול בט' באב שהיו עובדי עבודה אבל נדה שריא. וכמו [מגילה ה', ע"ב] רבי שהי' רוחץ בי"ז בתמוז ומסתבר להחמי'. ומה שפסק רשב"ם דאשה בזמה"ז לא תטבול בשמיני משום סרך בתה דאתיא לטבול בשביעי ובאה (משום) [לידי] ספק ע"ז הקשה מורי רבינו אבי העזרי דאי איתא דאף לאחר חומרא דר' זירא [ס"ו, ע"א] שייכא הך גזירה א"כ כי א"ל רב אחא ברי' דרבא [ס"ז, ע"ב] מכדי האידנא כלהו ספק זיבות נינהו לטבול ביממא דשבעה, אמאי לא אהדר לי' משום סרך בתה דאתיא למטבל בששי דאף רב הדר בי' לגבי ר' יוחנן [שם] דאמר רב חייא בר אשי אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה מפני סרך בתה ולא הוה צריך לומר משום דר' שמעון ופי' הלכה למעשה דבזמן הזה ליכא למיחש לסרך בתה דהואיל ואצרכוה רבנן שבעה נקיים כר' זירא אית לי' הכירא ומותרת לטבול בשמיני לכתחלה ולא חיישי' דילמא אתי' לטבול בשביעי. והא דאתקין רב אידי בר אבין בנרש [שם] בשמיני משום אונסא דאריותא דמשמע אי לאו אונסא הוה אסור בשמיני, היינו שבימיו לא פשטא חומרא דר' זירא כדאמ' לעיל [ס"ו, ע"א] היכא דאחמור אחמור והיכא דלא אחמור לא אחמור. ולא נהירא לי דהא דפריך אמאי לא תירץ דגזרינן שביעי אטו ששי (הא) דניחא לי' שביעי אטו שביעי עצמו דגזרי' טבילת שביעי אטו שמא תראה בשביעי. ותו דבשלמא אי גזרי' שמיני אטו שביעי כדפי' רשב"ם דמקצת היום ככולו וכשספרה מקצת שביעי כבר חזיא לטבילה מדאורייתא ואי טבלה בשמיני אתיא נמי למטבל בשביעי והשתא דתיקון טבילה בלילה ליכא למטעי ומתשיעי לשביעי נמי דכיון דכ"כ רחוק ליכא למטעי. אבל אי הוה גזרי' שביעי אטו ששי הא לאו גזירה היא (היכי) דתטעי מתשיעי שהיא עת טבילתה אטו ששי שהוא תוך ימי ספירתה דאלת"ה קודם חומרא דר"ז האיך נשים טובלות במוצאי שביעי ליגזר אטו מוצאי ששי. ותו הלא בימי רבא כבר פשטה חומרא דר"ז כדא"ל רב אחא ברי' דרבא לרבא מכדי האידנא כלהו ספק זבות שוינהו כו' ש"מ שכבר נהגו כחומרא דר"ז בעירו של רבא ואפ"ה אמר בסמוך רבא שרא במחוזא למטבל ביממא דתמניא משום אבולאי משמע אי לא משום אבולאי הוה אסור למיטבל בתמניא הלכך אין נראה בעיני כלל להתיר לטבול בשמיני אם לא מפני האונס כדפי' רשב"ם ומצותה לטבול בליל שמיני לאחר שהחשיך ופי' ר"ת דאין להחמיר כל כך רק שאחר שתשוב לביתה יהי' לילה דתו ליכא למיחש שמא תבא לידי ספק דהואיל שהבת רואה את אמה שטובלת סמוך לחשיכה מרגשת ויודעת וליכא למיחש שמא תטבול מבע"י הבת שלא ראתה את אמה. ותמי' בעיני האיך התקינו לנשים בזמה"ז שהן ספק זבות שהן טובלות לכתחלה בלילה והא תניא בת"כ גבי זבה מנין שהיא טובלת מבע"י ת"ל והביאה אל הכהן אל פתח אוהל מועד כיצד היא מביאה אותם אל פתח אוהל מועד אלא א"כ היתה מעורבת שמש. מלמד שטובלת מבע"י. ותניא [תוספתא דיומא פ"ד] ומייתי לה בפרק כל כתבי הקודש [קכ"א, ע"א] הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ופ"ק דיומא [ו', ע"א] כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה. ותו אמר בסמוך [שם ע"ב] תני ר' חייא הזב והזבה והמצורע ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה. ובהלכה דטועה [ל', ע"א] מוכח (דאע"פ) דאפי' בדיעבד אם טבלה בלילה דאין טבילתה טבילה דפריך התם סוף שבוע קמא נטבלא פי' שהרי כבר ספרה שבעה נקיים ונטבלה ביום שביעי ומשני חד בשבוע לא קא מיירי פי' אין ה"נ שטובלת אלא שאינה מונה אותה בכלל ל"ה טבילות משום דבשבוע חדא לא קא מיירי הא למדת שאע"פ שכבר טבלה אמש חוזרת וטובלת למחר ביום. ונראה בעיני דסמכי' אמתני' דתנן בפ' תנוקת [ע"א, ע"ב] הרואה יום אחד עשר וטבלה לערב ושמשה ב"ש מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן וב"ה פוטרין מן הקרבן ופי' רשב"ם דבהא פליגי דב"ש סברי דאחד עשר בעי שימור [וב"ה סברי לא בעי שימור] הלכך הואיל וטבלה עד שלא ספרה מקצת שביעי לא עלתה לה טבילה ופטורה מן הקרבן אבל מטמא משכב ומושב מדרבנן הא למדת שזבה שטבלה עלתה לה טבילה וההיא הלכה דטועה שמא ה"ט דלא עלתה לה טבילת לילה משום שאע"פ שמנתה מקצת ליל שביעי אכתי קיימא תוך ימי ספירה עד שתספור מקצת יום שביעי ודוחק הוא. מיהו לבי מגמגם דנראה בעיני דאינה ראיה ההיא דתינוקת למנהג שלנו דהתם בזבה קטנה עסקינן וזבה קטנה לאו בת קרבן היא והא דאמר זבה טובלת ביום היינו מהבאת קרבנותי' לעזרה ילפי' לה בת"כ כדפריש', דלא כתי' קרבן אלא בזבה גדולה לאחר שספרה שבעה נקיים, ותו דאם זבה קטנה טעונה קרבן א"כ ה"ל למתניי' פ"ק דמגילה אין בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא שזו סופרת ז' נקיים וזו סופרת יום אחד הא לענין קרבן זה וזה שוין כדתנן [שם ח', ע"א] אין בין זב הרואה שתי ראיות לזב שרואה שלש אלא קרבן ואמר בגמ' הא לענין משכב ומושב וספי' שבעה זה וזה שוין. ותו דהכא מתני' מי קתני וטובלת לערב שטבלה קתני ומצינו למימר דאפי' לב"ה בדעבד דוקא מהני לה טבילה אבל לכתחלה לא תטבול אפי' זבה קטנה אלא ביום.
<h2>דף קכא.</h2>
[חסר] מתרמיא לה טבילת מצוה ושריא לה ואתא לאייתינהו ד' אמות ברה"ר [שבת נ"ז, ע"א] הרי לך להדיא דטבילה בזמנה מצוה והלכה כסתם מתניתין. ונמצא בתשובות הגאונים אתתא דראתה נדה ושכיב לה שכיבא בתר הכי ואתרמי לה טבילה בתוך ז' טובלת כדרכה ואינה חוששת. אבל לשמש עם בעלה אסורה עד משלם יומי אבילות וביום שמיני טובלת במים ומותרת לבעלה ולא שמיני דבתר נקיים אלא שמיני דאבילות דלא עדיפי ז' ימי אבילות מיום הכיפורים וט"ב דתניא לגבי יוה"כ וט"ב [ביצה י"ח, ע"ב] כל חייבי טבילות [טובלין] כדרכן בין ביוה"כ בין בט"ב. וכן נמי לענין כיבוס וחילוף דלא עדיף אבל ממועד דתנן [מו"ק י"ג, ע"ב] ואלו מכבסין במועד. וכן פי' רב היי גאון זצ"ל. מיהו י"א דבט"ב אסור לטבול דאמר פ"ב דביצה בירוש' [הלכה ב'] עלה דההיא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביו"כ ר' חנינא סגן הכהנים אומר כדי הוא בית אלקינו שיאבדו עליו הכהנים טבילה פ"א בשנה ופסיק התם כר' חנינא ורוצים לומר דה"ה לנדה שאסור' לטבול בט"ב. וי"א דוקא כהנים אסורים לטבול בט' באב שהיו עובדי עבודה אבל נדה שריא. וכמו [מגילה ה', ע"ב] רבי שהי' רוחץ בי"ז בתמוז ומסתבר להחמי'. ומה שפסק רשב"ם דאשה בזמה"ז לא תטבול בשמיני משום סרך בתה דאתיא לטבול בשביעי ובאה (משום) [לידי] ספק ע"ז הקשה מורי רבינו אבי העזרי דאי איתא דאף לאחר חומרא דר' זירא [ס"ו, ע"א] שייכא הך גזירה א"כ כי א"ל רב אחא ברי' דרבא [ס"ז, ע"ב] מכדי האידנא כלהו ספק זיבות נינהו לטבול ביממא דשבעה, אמאי לא אהדר לי' משום סרך בתה דאתיא למטבל בששי דאף רב הדר בי' לגבי ר' יוחנן [שם] דאמר רב חייא בר אשי אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה מפני סרך בתה ולא הוה צריך לומר משום דר' שמעון ופי' הלכה למעשה דבזמן הזה ליכא למיחש לסרך בתה דהואיל ואצרכוה רבנן שבעה נקיים כר' זירא אית לי' הכירא ומותרת לטבול בשמיני לכתחלה ולא חיישי' דילמא אתי' לטבול בשביעי. והא דאתקין רב אידי בר אבין בנרש [שם] בשמיני משום אונסא דאריותא דמשמע אי לאו אונסא הוה אסור בשמיני, היינו שבימיו לא פשטא חומרא דר' זירא כדאמ' לעיל [ס"ו, ע"א] היכא דאחמור אחמור והיכא דלא אחמור לא אחמור. ולא נהירא לי דהא דפריך אמאי לא תירץ דגזרינן שביעי אטו ששי (הא) דניחא לי' שביעי אטו שביעי עצמו דגזרי' טבילת שביעי אטו שמא תראה בשביעי. ותו דבשלמא אי גזרי' שמיני אטו שביעי כדפי' רשב"ם דמקצת היום ככולו וכשספרה מקצת שביעי כבר חזיא לטבילה מדאורייתא ואי טבלה בשמיני אתיא נמי למטבל בשביעי והשתא דתיקון טבילה בלילה ליכא למטעי ומתשיעי לשביעי נמי דכיון דכ"כ רחוק ליכא למטעי. אבל אי הוה גזרי' שביעי אטו ששי הא לאו גזירה היא (היכי) דתטעי מתשיעי שהיא עת טבילתה אטו ששי שהוא תוך ימי ספירתה דאלת"ה קודם חומרא דר"ז האיך נשים טובלות במוצאי שביעי ליגזר אטו מוצאי ששי. ותו הלא בימי רבא כבר פשטה חומרא דר"ז כדא"ל רב אחא ברי' דרבא לרבא מכדי האידנא כלהו ספק זבות שוינהו כו' ש"מ שכבר נהגו כחומרא דר"ז בעירו של רבא ואפ"ה אמר בסמוך רבא שרא במחוזא למטבל ביממא דתמניא משום אבולאי משמע אי לא משום אבולאי הוה אסור למיטבל בתמניא הלכך אין נראה בעיני כלל להתיר לטבול בשמיני אם לא מפני האונס כדפי' רשב"ם ומצותה לטבול בליל שמיני לאחר שהחשיך ופי' ר"ת דאין להחמיר כל כך רק שאחר שתשוב לביתה יהי' לילה דתו ליכא למיחש שמא תבא לידי ספק דהואיל שהבת רואה את אמה שטובלת סמוך לחשיכה מרגשת ויודעת וליכא למיחש שמא תטבול מבע"י הבת שלא ראתה את אמה. ותמי' בעיני האיך התקינו לנשים בזמה"ז שהן ספק זבות שהן טובלות לכתחלה בלילה והא תניא בת"כ גבי זבה מנין שהיא טובלת מבע"י ת"ל והביאה אל הכהן אל פתח אוהל מועד כיצד היא מביאה אותם אל פתח אוהל מועד אלא א"כ היתה מעורבת שמש. מלמד שטובלת מבע"י. ותניא [תוספתא דיומא פ"ד] ומייתי לה בפרק כל כתבי הקודש [קכ"א, ע"א] הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ופ"ק דיומא [ו', ע"א] כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה. ותו אמר בסמוך [שם ע"ב] תני ר' חייא הזב והזבה והמצורע ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה. ובהלכה דטועה [ל', ע"א] מוכח (דאע"פ) דאפי' בדיעבד אם טבלה בלילה דאין טבילתה טבילה דפריך התם סוף שבוע קמא נטבלא פי' שהרי כבר ספרה שבעה נקיים ונטבלה ביום שביעי ומשני חד בשבוע לא קא מיירי פי' אין ה"נ שטובלת אלא שאינה מונה אותה בכלל ל"ה טבילות משום דבשבוע חדא לא קא מיירי הא למדת שאע"פ שכבר טבלה אמש חוזרת וטובלת למחר ביום. ונראה בעיני דסמכי' אמתני' דתנן בפ' תנוקת [ע"א, ע"ב] הרואה יום אחד עשר וטבלה לערב ושמשה ב"ש מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן וב"ה פוטרין מן הקרבן ופי' רשב"ם דבהא פליגי דב"ש סברי דאחד עשר בעי שימור [וב"ה סברי לא בעי שימור] הלכך הואיל וטבלה עד שלא ספרה מקצת שביעי לא עלתה לה טבילה ופטורה מן הקרבן אבל מטמא משכב ומושב מדרבנן הא למדת שזבה שטבלה עלתה לה טבילה וההיא הלכה דטועה שמא ה"ט דלא עלתה לה טבילת לילה משום שאע"פ שמנתה מקצת ליל שביעי אכתי קיימא תוך ימי ספירה עד שתספור מקצת יום שביעי ודוחק הוא. מיהו לבי מגמגם דנראה בעיני דאינה ראיה ההיא דתינוקת למנהג שלנו דהתם בזבה קטנה עסקינן וזבה קטנה לאו בת קרבן היא והא דאמר זבה טובלת ביום היינו מהבאת קרבנותי' לעזרה ילפי' לה בת"כ כדפריש', דלא כתי' קרבן אלא בזבה גדולה לאחר שספרה שבעה נקיים, ותו דאם זבה קטנה טעונה קרבן א"כ ה"ל למתניי' פ"ק דמגילה אין בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא שזו סופרת ז' נקיים וזו סופרת יום אחד הא לענין קרבן זה וזה שוין כדתנן [שם ח', ע"א] אין בין זב הרואה שתי ראיות לזב שרואה שלש אלא קרבן ואמר בגמ' הא לענין משכב ומושב וספי' שבעה זה וזה שוין. ותו דהכא מתני' מי קתני וטובלת לערב שטבלה קתני ומצינו למימר דאפי' לב"ה בדעבד דוקא מהני לה טבילה אבל לכתחלה לא תטבול אפי' זבה קטנה אלא ביום.
